עורכת דין תפוצה ב- 10,000 ש"ח בגין הוצאת לשון הרע

1.         עילת התביעה בתיק זה היא תביעה לעגמת נפש בסך של 50,000 ש"ח ואבדן הכנסות בסך של 50,000 ש"ח בנסיבות שבהן נטען שהנתבעת הוציאה לשון הרע על התובעת לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965.

            מדובר על שני אירועים, האחד ביום 01/07/04, והשני ביום 04/07/04.

2.         בטרם אנתח את הנסיבות בכל אחד מהאירועים, אקדים מספר מילות רקע.

התובעת, עורכת דין במקצועה, מנהלת משרד פרטי בעיר אשדוד.

התובעת שכרה בשנת 2002 משרד מהנתבעת שמספרו 212  ברחוב העצמאות 93 אשדוד.

חוזה השכירות מיום 18/04/02 קבע תקופת שכירות מיום 01/05/02 ועד ליום 30/04/03 (סעיף 2) (נספח א' לתצהיר עדות ראשית נתבעת ) .

בסעיף 9 לחוזה נקבעה תקופת אופציה לשנתיים נוספות. שכר הדירה החודשי הועמד על 330$ לחודש (סעיף 4). החוזה שנעשה בו שימוש הוא חוזה מודפס שעליו נעשו תוספות ותיקונים בכתב יד.

בסיפא לסעיף 9 הוספה תוספת בכתב יד המאפשרת לשוכרת לעזוב תוך תקופת האופציה בהודעה מראש של 60 יום ושכר הדירה בתקופת האופציה הועמד על סכום מוגדל ב- 5% מדמי השכירות בתקופת השכירות החוזית הראשונה.

3.         בין השוכרת והמשכירה, התובעת והנתבעת, נתגלה סכסוך שכל רוחב היקפו הוא מעבר לתיק זה ובחלקו מתנהל בביהמ"ש השלום באשקלון בתביעת הנתבעת כנגד התובעת ובעלה על פי שטר החוב שנותר בידי הנתבעת. לענייננו הסכסוך רלבנטי בהקשר לנספח לחוזה השכירות, שכן בין היתר, בהקשר אליו כינתה הנתבעת את התובעת בתאורים שהם נשוא התביעה.

נספח זה הוא מיום 28/04/03 ( נספח י' לתצהיר הנתבעת) והוא נערך במשרדה של התובעת. על פי מועדו, הוא סמוך לתום תקופת השכירות הראשונה. על פי תוכנו הוא מורכב משני מרכיבים. הנתבעת אינה חולקת על מרכיב אחד ולנתבעת יש מחלוקת לגבי המרכיב השני.

הנתבעת טוענת כי התובעת הטעתה אותה, בהיותה מתקשה בדיבור וקריאה בעברית, לתוכן האמיתי של הנספח שנוסח על ידי התובעת ורק בדיעבד היא גילתה כי התובעת סידרה אותה ברכיב שבמחלוקת.

הרכיב שבמחלוקת הוא שבמקום תקופות אופציה מוגדרות כמפורט בסעיף 9 לחוזה השכירות עם אפשרות לפינוי תוך תקופת האופציה בהודעה של 60 יום מראש, בא ההסדר הבא שמפאת קוצרו אני מצטטת אותו במלואו :

"למרות האמור בחוזה השכירות מיום 18/04/02, מוסכם בין הצדדים כי השוכרת רשאית לשכור את המושכר, ללא הגבלת זמן ובמידה ותירצה לסיים את ההתקשרות, תודיע למשכירה, הודעה מראש בת 30 יום ואז תפנה את המושכר וההתקשרות תבוא לסיומה".

4.         אין מחלוקת שהוסכם שדמי השכירות בתקופות האופציה לא יוגדלו על אף האמור בסעיף 9 לחוזה השכירות (עמ' 46 מול שורות 15-16 לפרוטוקול). בסעיף 25 לתצהירה מספרת הנתבעת כי היוזמה לחתימת הנספח היה של התובעת, וההסכמה היתה בשניים. הותרת דמי השכירות על כנם ללא תוספת בתקופת האופציה והקטנת תקופת ההודעה המוקדמת מ- 60 יום ל- 30 יום. על פי גרסת הנתבעת היא גילתה את השינוי מבחינת התקופות החוזיות שצוטטו לעיל כאשר בחודש ספטמבר 2003 לא שולמו דמי השכירות במועד החוזי המוסכם. כאשר היא פנתה לתובעת נענתה שהנספח ביטל את חוזה השכירות במלואו (סעיף 25 לתצהיר עדות ראשית, מיום 19/06/05).

            על פי גרסת הנתבעת כל נסיונותיה לשנות את הנספח כשלו ועל כן בעזרת עורך דין היא נסחה נספח חדש.

            כאשר ביקשה להחתים את התובעת על הנספח החדש הודיעה לה התובעת על סיום השכירות. העיון בנספח החלופי שצורף כנספח יב' לתצהיר הנתבעת מלמד כי הנסח של הנספח הנגדי נשאר בקווי המתאר של הנספח החתום תוך איזונו בהקשר למתן אפשרות גם למשכירה לסיים את השכירות בתקופת האופציה, בהודעה מראש של 30 יום.

5.         מתוך הראיות עולה שבצומת הזו נבטו זרעי המחלוקת נשוא תיק זה. מכאן אפנה לתיאור האירועים שהקימו את עילת התביעה.

6.         על פי גרסת התובעת, ביום 01/06/04 היא נתנה הודעה מראש לנתבעת כי היא מסיימת את תקופת השכירות ביום 01/07/04.

נקבעה פגישה ביום 01/07/04 בו אירע האירוע הראשון. התיאור של הפגישה מופיע בסעיף 18 לתצהיר עדות ראשית של התובעת מיום 28/03/05 ואני מצטטת את הקטעים הרלבנטים לתביעה זו: